דברים שנשאה נירית במעמד הכנסת ספר התורה

בעם ישראל אין דבר האבד ההולך ולא ישוב!!

שילה נקבר כשהוא עטוף בפרוכת ארון הקודש,
שנה אחרי אנחנו מכניסים ספר תורה לזיכרו.
יוצאים מהר הרצל, אוחזים בעץ החיים
נעים בין קצוות של כאב והמשכיות
מתנערים מעפר ולובשים בגדי מלכות
אנחנו חלק מעם הנצח!

שילה אהוב שלנו

אומרים ששנה עברה
אבל אני ביום אחד ארוך, שלא נגמר – יום העקידה
ולא אחזתי במאכלת, ולא מנע המלאך, ולא היה מי שיקרא
אל תשלח ילדך אל הנער
ואני עומדת בתפילה, בכי וקריאה

פתח לנו שער בעת נעילת שער!

ואת היום הזה, אני עדיין חיה.
אוספת יחד עם האחים, האחיות ואבא, רגע לרגע, יום ליום
לומדת נוכחות ושיח חדש איתך

אני חיה בין שמים וארץ- נעה בין זיכרונות ומילים שהשארת
כמו בסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה
עולה ויורדת נוגעת לא נוגעת

והכאב מייסר והגעגוע מטלטל בעוצמתו כל פעם מחדש
לפעמים היה נדמה לי שהגוף לא יצליח לשאת את החוסר
והזעקה בקעה מתוכי, בלי קול.
איכה?!
אבל אני יודעת, אנחנו גדלים!

בעומק הכאב והשבר נולדת בחירה חדשה
למות את החלום, לבכות חיים שלא ישובו עוד לעולם
או לחיות רסיסי חיים מלאי עוצמה שהשארת כאן
ואני מוצאת את עצמי גוללת,
קוראת מחברות ופתקים שהשארת
שוב ושוב,
הודעת בקבוצה המהממת שפתחת "אין זמן לשיחות"
אבל אתה תמיד מצאת זמן, לשלוח לנו דש באמצע הלילה, לעדכן
לספר לשלוח תמונות
בסוף יום תמיד ידעתי שתגיע הודעה ממך. גם סוף יום עם לוז צפוף

וכמה פרגון ועין טובה
ידעת למצוא עונג בכל מה שעשית, להנות מהאתגר
ידענו את זה, אני ידעתי את זה,
אולי ככה נראה ילד של גאולה
ועדיין זה ככ בולט בימים האלה, בסיפורים שמגיעים אלינו
בנגיעות שלך בככ הרבה אנשים וכל אחד עם הגוון המיוחד שלו

ואתה לא תאמין אבל בתוך הכאב הזה
אני מצליחה להרגיש הודיה
שזכיתי להיות אמא שלך
שבחרתה לגדול במשפחתנו,
ילד יפה, מאיר פנים

כמה נחת ושמחה – לא בזבזבנו רגע אחד מיותר איתך
גם בגיל הזה שאומרים עליו גיל של סערה.

תמיד מוקף חברים אבל פנימי ועמוק, מחובר ועצמאי,
רציני וגם מצחיק ויצירתי ואוהב
נכנס איתנו לשיחות לתוך הלילה יודע לראות את ה"מעבר" לאני הפרטי והקטן שלך
מחובר לכלל כמעט באופן טבעי- ילד של גאולה

תודה על הטוב שהבאת למשפחה שלנו
והטוב הזה נמצא ומתקיים גם אם בגופך אתה לא כאן
תדע כמה אני אוהבת אותך כמה אני גאה בך
וכמה אני שמחה שידעתי להגיד לך כשהייתה כאן
ידעת שכולנו עפים עליך

ראש השנה לפני שנה אני עומדת בבית הכנסת
מסתכלת עליכם מעזרת הנשים, אתם יושבים שם בכיסאות מאחור
חברות בנים, "האחים שלנו" קוראים לכם, לבושים בלבן
עומדים כולכם יחד, אוהבים, מגובשים מחוברים
ואני חשבתי לעצמי שאולי ככה נראה האושר בעולם הבא
רגע כזה של תודה על הטוב שיש לנו

אין לך מושג כמה מקומך חסר,
לראות אותך נשען על אבא- חסר עד כאב פיזי ממש
ומאז לא הצלחתי להיות בבית הכנסת
החוסר שלך צועק מהקירות, ספרי קודש
ארון הקודש לא יכול בלעדיך.

״עוד מעט תשקע תשפ"ג כתבת לחיילים שלך שנה שעברה
כותבנו לחיים, שתמצית הרצון האלוקי תהיה חקוקה בנו.
שנהיה אנחנו הכתב של הקב"ה
ואני תוהה האם ידעת עד כמה עמוקה היתה הבקשה שלך.
האם התכוונת להתמסר ככ לרצון הזה?

סיפור גבורתך האחרון הציל עשרות וייזכר לעד.
בעצם החיים שלהם עמדת בפתח, על הגבול. מנעת מהרוע להיכנס פנימה.
ידעת להבחין מהו רוע.
עד טיפת דמך האחרונה נלחמת שם.
נלחמת זקוף קומה על חייהם של חייליך ואחרים שהיו שם.

אבל הרגע הזה של מסירות כ"כ גדולה הם רק חלק מרצף בחירות קטנות ויומיומית שעשית
"אנשים גדולים נבנים ממעשים קטנים" כתבת במחברת שלך.
וזה מה שנותן לנו את הכוח. לקום ולהיות!
וזה מגיע בפרטים הקטנים: לקום, להתלבש, לאפות את העוגיות שככ אהבת, לחייך, לשמוע מוזיקה, להשתתף בשמחה של חברה, לתת עוד שיחה, לחתוך ירקות, להוסיף סלט.
ככה אני חיה אותך. חיית באופן מלא וזו הצוואה שהשארת לנו, בעצם החיים שלך.

תביעה לחיות את החיים במלואם. ואני מבינה מתמיד מה המשמעות העמוק של הציווי
"ובחרת בחיים" מה זה אומר לבחור בחיים עצמם, להיות נוכח בהם.
הכנסת לחיים שלנו מימד חדש של חיבור אל הנצח.
היופי שהשארת ממשיך ומתקיים באופן חדש.

בחתונה של דביר ואליה עמדת שם כשהחופה שלך מעלינו,
הרגשנו שמים וארץ מתחברים ושמחים בבית חדש שנבנה- כמה זה לא מובן

שילה בן אהוב שלנו,
אני מקווה שלא מצער אותך לראות אותנו נוגעים, לפעמים, בתהומות של כאב
אני רוצה שתדע , בכל פעם שהיינו שם בתחתית, משהו חדש נולד. רעיון למורל ומיזם לזכרך
אז בסיכום כללי, אנחנו גדלים.
כאב החתונה שלא תהיה לך הפך למיזם הכרויות שעדיין בונה ומחבר,
מצפה חדש נחנך לזיכרך ביום תקומתה של מדינת ישראל
כן, מתוך הכאב קמנו. מקום חדש הוקם בארץ שלנו, מלא קולות שמחה של ילדים, זוגות והצעות נישואין. וביום ההולדת שלך חיברנו קצוות של חלקי העם. הרגשתי שאתה איתנו לחוש לנו
לכו, תגדלו, תחיו חיים של משמעות כל זמן שאפשר. אנחנו חיים איתך ובהשראתך, הזיכרון שלך, באורח פלא, יוצר תנועת חיים ונותן לנו כוח לחיים עצמם. תדע.

בעם ישראל "אין דבר האבד ולא ישוב" אנחנו עם של נצח.
החיים חיים מלאים והזיכרון שלך ושל גיבורים נוספים ממשיך ופועם בנו בלב החיים עצמם.
אנחנו עם שיודע לקום מעפר וללבוש בגדי מלוכה.
בדיוק כמו שנעשה היום. נאמין בטוב ונדרוש אותו.
נולדת בצהרי ט באב- ילד של גאולה.
עלית לגנזי מרומים ביום שמחת תורה,
הצטרפת אל ספרי הקודש להילחם מלמעלה, כשאתה עטוף בפרוכת נישא בארון שכולו קדושה.

וגם אנחנו, קמים מהשבר והכאב, אוחזים בעץ החיים. גם בתהומות יש לנו חיים
וכשנצא יחד איתך מההר הזה לשנה החדשה, נלווה אותך לחופת עולמים עם ספר תורה לזיכרך
ואולי בית הכנסת סופ סוף ימצא מנוחה בנוכחות החדשה שלך.

אנחנו נמצאים בימים גדולים וכמו שאמרת "עוד מעט תשקע תשפ"ד ובתשר בזריחתה כל כניסתה של שנה חדשה. וכולנו נעמוד בקדושת היום ואתה נשב ליד כיסא הכבוד עם העיניים הטובות והשמחות שלך מוקף זכויות של עם ישראל מהשנה ובכלל,
ותבקש ותדרוש על החיילים, על החטופים, על הפצועים על עם ישראל, על המשפחה, עלינו, על האחים האהובים שלך על האחיות שכל כך מתגעגעות אליך, שיהיה בנו כח לשאת את הכאב, שהזיכרון ימשיך להיות מקום מגדל
ותאמר לקב"ה "לא תחפוץ במות המת". אנחנו עם חפץ בחיים.
יש לנו ודאות שנשמעת מידי שנה ומידי יום עכשיו בקולו של השופר. שקורא לנו אנחנו ביחד אנחנו מנצחים. ודאות שיודעת שנים של מלחמה אבל בעיקר של תקומה ובנין חדש.

אוהבת ומתגעגעת