(קישור למקור בפייסבוק)
לא רק את החזקים, הבכירים או המרשימים,
אלא גם את הזוטרים, הצעירים, הכפופים לך,
את מי שקל לפספס,
את מי שאין שום חובה “רשמית” לעצור עבורו??
כי לפעמים ההבדל בין אדם מן השורה לבין מנהיג,
לא מתחיל בהחלטה גדולה,
אלא ביכולת פשוט לראות.
***
שילה ראוכברגר הי״ד דרש מהמחלקה שלו את המקסימום.
לא “כמעט”, לא “בערך”.
הוא האמין שאפשר וצריך להגיע למצוינות,
והמחלקה שלו אכן הפכה לראשונה בבא״ח בתוצאות.
הדרישות היו גבוהות, הקצב אינטנסיבי,
והסטנדרט לא הותיר מקום לפשרות.
אבל באותה מידה, מסופר בספר המופלא על שילה – “אדם הוא לא ענף קטוע”,
שילה ידע גם לעצור.
אחד מחייליו סיפר שבמהלך הטירונות הוא נשבר, לא פיזית, פנימית.
שילה הזמין אותו לשיחה אישית, ועל אף הדיסטנס, במשך שעתיים שוחח איתו תוך שהוא מחזיק לו את היד…
חייל אחר עבר עבירת משמעת ושבר שמירה.
שילה לא צעק, לא השפיל, לא העניש בדרך הקלה.
העונש שקבע היה אחר לגמרי-
החייל לא יהיה רשאי לשמור.
במקום זאת, בכל ערב יצטרך לעבור בין חבריו,
ולבקש מהם שיחליפו אותו.
מי שמכיר חיילים יודע,
אין עונש חינוכי גדול מזה.
אותו חייל, כך מתואר, היה מוכן לעשות הכול
רק כדי שיתנו לו לחזור לשמור, ולא לבקש טובות.
וגם בסוגיית השבתות, שילה לא הסכים להגרלה מי ישאר לשמור בשבת בזמן שהחברים יוצאים הביתה.
במקום זה הוא דרש מהחיילים לדבר, להקשיב, לברר באמת,
מי יכול להישאר, ומי זקוק לצאת הביתה.
לפני חג שבועות אחד החיילים במחלקה התנדב להישאר בבסיס.
בבוקר הוא מבין שסבא שלו נפטר.
הם כמעט לא היו בקשר, ולכן הוא מחליט לא “להרוס” לחבר’ה את היציאות,
ומבקש רק לצאת ביום ראשון לשבעה.
שילה שומע, שותק, ואומר לו משפט אחד:
“אתה צריך ללכת בשביל אבא שלך”.
החייל מתווכח, מסביר, מתעקש שהוא נשאר.
שילה מסיים ב, “טוב, זו החלטה שלך”.
החייל הולך לישון בידיעה שהוא נשאר.
כמה דקות אחר כך מעירים אותו.
“שילה קורא לך”.
הוא יוצא החוצה, ושילה בלי הקדמות מביט לו בעיניים ואומר:
“אין דבר כזה. סבא שלך נפטר, אתה נוסע להיות עם המשפחה”.
בהזדמנות אחרת, שילה ניסח את זה כמשפט חינוכי שלם:
“אדם הוא לא תלוש, הוא לא ענף קטוע.
גם אם יש קשיים, מהבית הוא יוצא ואליו הוא צריך לחזור”.
***
בפרשתנו, פרשת שמות, הפותחת את ספר הגאולה,
מסופר על משה שגדל בארמון פרעה,
רחוק מהעם, מוקף עוצמה, נוחות ושררה,
בלי שום הכרח אישי לצאת החוצה.
ובכל זאת נאמר:
“וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם”.
משה לא יוצא כדי “להנהיג”.
הוא יוצא קודם כול כדי לראות.
ומשם זה ממשיך באותו קו,
הוא מציל איש עברי מיד נוגש מצרי,
מנסה לעצור ריב בין שני עברים,
ובהמשך, בארץ מדין, מציל את בנות יתרו מיד הרועים שהתנכלו להן.
התורה מלמדת אותנו שעוד לפני נאומי מנהיגות חוצבי להבות (ומשה בכלל היה ערל שפתיים ומגמגם…),
מנהיג נבחן ביכולת שלו פשוט לראות האדם שמולו, גם אם זה עבד, גם אם זו אשה במדיין העתיקה, ולפי המדרש גם אם זו רק כבשה שברחה והלכה לאיבוד.
***
שילה היה לוחם ומפקד עד טיפת דמו האחרונה.
הוא דרש, חינך, דחף למצוינות, ולא ויתר על סטנדרטים.
אבל הכוח שהוביל אותו לא היה רק משמעת ופקודות,
אלא היכולת לראות בני אדם,
את מי שמתקשה,
את מי שטועה,
את מי שזקוק ליד,
ואת מי שזקוק דווקא לגבול ברור,
כדי לחזור להיות הוא עצמו.
***
שילה פיקד על הקרב במו"פ דרום ביום שמחת התורה.
על אף פציעותיו הקשות נלחם בראש הכוח כשלצידו חיילו האהוב עמיחי רובין הי״ד.
הוא לא נסוג אחור במשך שעות תוך שהוא מתבוסס בדמו השיב אש עד נסיגת המחבלים.
בסיום הקרב עת החזיר נשמתו לבורא, חברו מיחידת אגוז וחבר נוסף מכוח החילוץ כיסו את שילה בפרוכת של ארון הקודש וכך בחג שמחת התורה על ספרים נכנסים ויוצאים להיכל שילה הובא להר הרצל לבוש מדי זית עטוף פרוכת.
***
שנזכה “למלא את החלל” ששילה הותיר, לראות את ה"אחר" באשר הוא שם, ולדעת להלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד…
שבת שלום!